לילדי ניר-ישראל החביבים,

את הסיפור הזה כתבתי לפני שנים רבות, בשנת 1990, והוא התפרסם בעיתון שנקרא "יש לי חג". עתה נתבקשתי לשלוח סיפור לחנוכה לאתר המושב, חיפשתי את הגיליון הישן הזה ומצאתי אותו. כיוון שלא היה לי עותק במחשב – כי כאמור כתבתי אותו מזמן – הקלדתי אותו מחדש. ומה אתם חושבים קרה לי? אני עצמי, תוך כדי הקלדה, התרגשתי מהסיפור, ודמעות עלו בעיניי. נכון שזה מצחיק, להתרגש ממה שאתה עצמך המצאת וכתבת?

לסיום, אני מברכת את כל ילדי ניר-ישראל ואת כל המבוגרים בברכת חג-אורים שמח. תיהנו מאור הנרות, מהסופגניות ומהלביבות, מהצגות ומבילויים עם בני המשפחה.

שלכם,

עדינה

"אבא, סַפֵּר לי: מדוע נקרא שמי ליאור", ביקש ליאור מאביו.

"אבל אתה מכיר את הסיפור הזה בעל-פה", ענה אבא.

"אין דבר. אני מוכן לשמוע אותו שוב ושוב בכל חג חנוכה", אמר ליאור.

ואבא החל לספר:

היה זה בחג החנוכה לפני עשר שנים. לפתע נקראתי למילואים. "יש תרגיל גדול בדרום", אמרו לי, "ועליך להתייצב מיד בבסיס". "אשתי עומדת ללדת בכל יום", טענתי. אבל צבא הוא צבא. הייתי חייב להתייצב. לבשתי מדים, ארזתי מספר חפצים בתיק-הגב שלי, הסעתי את אימא להורים שלה, לבית סבא וסבתא, ונפרדתי מעליה.

הגעתי לבסיס. תוך זמן קצר נלקחה כל הפלוגה שלנו למדבר. כוחות רבים היו פרוסים באזור. כל החֵילות השתתפו בתרגיל-הפתע הגדול. כל אותו יום התאמנו, וכאשר הגיע הערב, הקימה כל פלוגה מאהל. אהוד הקַשָּר היה בן-זוגי באוהל-הסיירים הקטן, על-כן ניצב האוהל שלנו ליד הג'יפ, שעליו היה מכשיר-הקשר. זחלנו לתוך האוהל וצנחנו על שקי השינה שלנו. אחרי האימונים המפרכים היינו עייפים מאוד. אהוד נרדם מיד, אך אני לא יכולתי להירדם. מחשבותיי היו נתונות לרעייתי הצעירה, העומדת ללדת את הילד הבכור שלנו. לא דאגתי. ידעתי שהיא בטוחה עם הוריה, אבל חשתי געגועים עזים. נוסף על כך, היה זה חג החנוכה. לבי נצבט כשנזכרתי בערבי החג בבית. ריח הסופגניות והלביבות עלה באפי. זכרתי את הנרות הדולקים בחנוכיות בחלונות הבתים. זכרתי את השירים היפים…

 קמתי ויצאתי מן האוהל. חושך היה מסביב. השמים היו מעוננים. פה ושם האיר כוכב. כל חיילי הפלוגה שלנו היו כבר בתוך האוהלים. חוץ מן השומרים שהסתובבו במחנה, נשקם על כתפיהם, לא נראה איש. גם במאהלים הרחוקים, של פלוגות הצנחנים, הטנקיסטים והאחרים, היו חושך ודממה. טיילתי בין האוהלים. "חנוכה", חשבתי בלבי, "חנוכה הוא חג האור, ואילו כאן הכול חשוך. ומה על קיום המצווה של הדלקת הנרות?"

ואז עלה רעיון במוחי: הדלקתי את פנס הכיס שלי וניגשתי אל אוהל המטבח. שם, מחוץ לאוהל, היו קופסאות קרטון גדולות ובתוכן פחיות-שימורים ריקות. נברתי שם בין הקופסאות. הרעש שהקמתי ואור הפנס שלי הביאו מיד את שני השומרים אלי.

"מה אתה עושה פה?" שאלו.

"אני מכין חנוכייה", עניתי להם.

"חנוכייה? אה, נכון. חנוכה היום. בכלל שכחנו".

והם התנדבו לעזור לי. בחרנו תשע פחיות-שימורים ריקות. אחת מהן חיברתי למוט עץ.

"הלפיד הזה יהיה השַמָּש", אמרתי.

מכיוון שהיה זה היום החמישי של חנוכה, מילאנו חמש פחיות וגם את פחית השַמָּש בחול מעורבב בשמן. אחר-כך תקענו בכל פחית חתיכת בד, גם היא טבולה בשמן.

הבטתי סביבי וחיפשתי מקום מתאים לחנוכייה, כדי שתיראה היטב ושתאיר את כל הסביבה. ואכן, מצאתי מקום כזה: המאהל שלנו שכן לרגלי גבעה. על מדרון הגבעה היה שטח מסולע, ישר. עליתי והנחתי את הפחיות על המשטח. אחר-כך הצתתי את הלפיד-השַמָּש, בעזרתו הדלקתי את פיסות הבד שבתוך הפחיות, והשמעתי בקול רם את ברכת הדלקת הנרות.

השמים הוארו. תקעתי באדמה את הלפיד-השַמָּש והתכוננתי לרדת מן הגבעה. והנה שמעתי שירה אדירה: "מעוז צור ישועתי…"

נשאתי מבטי, ולאור החנוכייה שלי ראיתי את כל חיילי הפלוגה עומדים ליד אוהליהם, נושאים פניהם אל האור, ושרים. מקהלת גברים נפלאה היתה זו, ודמעות עלו בעיניי. מתי הם יצאו מן האוהלים, והרי כל המחנה היה שקוע בשינה? עד היום אינני מבין איך ומתי התעוררו כולם, ומה משך אותם לצאת מאוהלי-הסיירים.

שירת "מעוז צור" הסתיימה. כולנו התיישבנו במעגל והוספנו לשיר שירי חנוכה. מישהו הזדרז והכין באוהל-המטבח סיר ענק של קפה שחור. הקפה נמזג לספלים וחולק בין החיילים. וכולנו המשכנו לשיר ולשיר…

לאחר מכן פרשו החיילים אחד אחד לאוהליהם, לישון. כולם היו עייפים ולמחרת ציפה לנו עוד יום של אימונים מפרכים.

חברי אהוד הקשר ואני נותרנו אחרונים. אחרי שהתרוממנו ממקומותינו ראינו אורות נוספים באזור. גם פלוגות אחרות הכינו חנוכיות מאולתרות. אולי היינו להם לדוגמא?

היה זה חג חנוכה מרשים ונפלא, שנחוג בין הגבעות במדבר הגדול. צבא העם, החיילים של היום, מאיר אור לזכר הגבורה הקדומה, לזכר החיילים של אז, שלחמו ביוונים.

האש בפחיות שלנו כבתה. חושך השתרר במחנה. כאשר קרבנו שנינו לאוהל נשמעה קריאה במכשיר-הקשר:

"נֶשֶר שלוש, נֶשֶר שלוש! שומע? עבור!".

אהוד קפץ על הג'יפ וענה מיד: "כאן נשר שלוש. רות, עבור!"

והקול במכשיר הקשר ענה: "כאן קודקוד. הודעה: בן נולד ליואב. עבור!"

אהוד ענה בצעקה: "קיבלתי. רות, עבור!"

והקול סיים: "כאן קודקוד. רות, סוף!"

אהוד קפץ מן הג'יפ. "שמעת?" קרא בשמחה, "נולד לך בן! מזל טוב!". הוא טפח על שכמי ולחץ את ידי בחום.

לבי נמלא אושר. הבטתי סביב: האורות במאהלי הפלוגות האחרות עדיין האירו. ולפתע הואר גם המחנה שלנו. כוכבים רבים נצנצו בשמים. נראה כי חלפו העננים מעלינו.

"איזה אור", אמרתי, "ליאור נולד לנו. נולד לנו ליאור!".

"זהו?" לחש ליאור.

"זהו", ענה אבא, "אחרי סיום התרגיל שבתי הביתה. אימא קיבלה בשמחה את הצעתי, וקראנו לך – ליאור".