בתום הלימודים, ניגש מיכאל אל הסככה לקחת את אופניו. בזווית עינו ראה מכוניות עוצרות בזו אחר זו ליד שער בית-הספר וקולטות לתוכן את התלמידים המאושרים, שהוריהם באו לקחת אותם.

מעבר לכביש ראה את מגרשי החנייה של החטיבה העליונה. ליד מספר מכוניות של תלמידי י"ב, עמדו אופנועים וטוסטוסים, מצפים לבעליהם הצעירים, שירכבו עליהם בגאווה.

מיכאל הוביל את אופניו אל מחוץ לשער. ברחוב הוא עלה עליהם והחל לרכב לכיוון מרכז הקליטה, שם התגורר. הוא רכב לאט. היה חם בשעת צהריים זו, למרות שהסתיו כבר צריך להתחיל בספטמבר. הוא הזיע מאוד. מכנסיו, שהיו עשויות בד נוקשה, הפריעו לו להניע את הדוושות במהירות. ושוב הרגיש כמה הוא צריך ג'ינס. מכנסי ג'ינס כמו שכל הנוער לובש פה בארץ. הוא נזכר באירוע שהיה היום ועצב גדול השתלט עליו.

היה זה בהפסקה הגדולה. כל התלמידים התרכזו בחצר, במגרש הכדורסל.

"מה קורה פה היום?" העז מיכאל לפנות אל נערה אחת מכיתתו.

זו הביטה בו לרגע ואחר אמרה: "מה, אתה לא יודע? היום מתקיים גמר אליפות חטיבת הביניים בכדורסל".

עד מהרה התמלאו היציעים בתלמידים רועשים ועליזים, והמשחק בין נבחרות כיתות ח' ו-ט' החל. מיכאל עמד מאחור, בפינה, ועיניו עוקבות אחרי המשחק. הוא הכיר את הכללים היטב. הוא אהב מאוד לשחק כדורסל. ברוסיה קראו לו "מלך הסלים". אבל מאז הגיע לארץ, לפני חצי שנה, הוא לא שיחק כלל.

לפתע עף הכדור אל מחוץ למגרש. כל המבטים עקבו אחרי מעופו של הכדור וזה נחת בדיוק לרגליו של מיכאל.

"היי, אתה עם המכנסיים הוורודים, תחזיר ת'כדור", קרא אליו אחד השחקנים, הנער הגבוה מכולם.

מיכאל, מבולבל מעט, השפיל את עיניו והביט על הכדור המונח על הארץ. אחר-כך הרים את הכדור בידיו והעיף אותו. הכדור החל לעוף בקשת גבוהה גבוהה ונחת

בדיוק באמצע המגרש.

"יופי, מכנסיים וורודים, יופי", קרא הנער הגבוה "אתה יודע לשחק כדורסל?"

מיכאל הניע בראשו לאות הן. לא ברור מי התחיל בזאת, אך לפתע נשמעו מחיאות כפיים מלוות בקריאות קצובות: "מכנסיים וורודים, מכנסיים וורודים".

מיכאל הרגיש שדמעות עומדות לפרוץ מעיניו, אך למזלו השופט שרק, ותשומת ליבו של הקהל הופנתה להמשך המשחק.

מיכאל הגיע אל מרכז הקליטה. העולים התגוררו בשני בניינים רבי-קומות, שחצר גדולה מחברת ביניהם. הוא נכנס אל חדר-המדרגות, קשר את אופניו אל המעקה ועלה לאט אל דירתם הקטנה שבקומה הרביעית. המחשבה על המכנסיים לא עזבה אותו.

העלבון שספג היום לעיני כל ליווה אותו. הוא ידע שהמכנסיים שלו אינם בצבע ורוד, אלא במין צבע סגול-חום כזה. אבל מה זה משנה? אלו לא מכנסי ג'ינס, זה ברור. ועד שלא יהיו לו מכנסי ג'ינס הוא לא יעז להתחיל לשחק כדורסל בהפסקות בבית-הספר, עד שלא יהיו לו מכנסי ג'ינס, הוא יישאר עולה חדש מרוסיה.

למחרת בבוקר לבש מיכאל זוג מכנסיים אחר, מכנסיים כחולים. אימא שאלה אותו, למה הוא לובש את המכנסיים החגיגיים, המכנסיים של שבת, אבל מיכאל לא ענה לה, ויצא כועס לבית-הספר.

בדרך, כשרכב על אופניו, נשבה רוח קרירה. אבל מיכאל לא נהנה מן הרכיבה בכלל. המכנסיים האלו, הכחולים, היו עבים יותר מן המכנסיים של אתמול. הם היו עשויים צמר. הוא קיווה שהתלמידים בבית-הספר, במיוחד הבנות, לא ישימו לב לזה. אבל הוא ידע שכולם יבחינו בזה, והוא יהיה גם היום שונה מכולם. כי כולם הולכים בג'ינס: יש כאלו שלובשים אפילו מכנסיים ישנים וקרועים, אבל ג'ינס… 

בהפסקה שיחקו בני כיתות בכדורסל. מיכאל התרחק לגמרי מן המגרש.

בסוף יום הלימודים רכב מיכאל הביתה לאט. ושוב טרדה אותו המחשבה מנין ישיג ג'ינס. הוא ידע שלא יוכל לבקש כסף מהוריו. הם בקושי משתכרים למחיה. הם עובדים קשה, הרבה שעות ביום. אבא ככוח-עזר בבית-חולים ואימא כקופאית בסופרמרקט…

אימא. לפתע נזכר מיכאל, שבבוקר הוא יצא מן הבית כועס ולא ענה לאימא על השאלה שלה. עצב אפף אותו. איך לא חשב על זה קודם? הוא פגע בה, הוא צריך לבקש ממנה סליחה. ואז, במקום למרכז הקליטה, פנה מיכאל ורכב אל מרכז העיר. בהגיעו אל הסופרמרקט ראה במגרש החנייה המון מכוניות, ובפנים היו דוחק וצפיפות רבה. ומיכאל נזכר שעכשיו ערב חג, ואימא באמת התלוננה אתמול בערב על העבודה הקשה…

הוא הביט מבעד לזכוכית פנימה. תורים ארוכים השתרכו לפני הקופות. עגלות עמוסות במצרכים: מזון, מתנות… הוא התקדם לעבר הכניסה, והנה הבחין במודעה דבוקה אל הקיר:

 

איזה רעיון! הנה הפתרון! מיכאל ניגש אל אימא, שהיתה עסוקה ליד אחת הקופות. כשראתה אותו אורו פניה והיא חייכה אליו. מיכאל ראה את השמחה על פניה, למרות עייפותה.

"מה אתה עושה פה, בן שלי?" שאלה.

"באתי לעבוד. אני רוצה לעבוד" ענה לה מיכאל וסיפר לאימא על המודעה שראה. אימא הפנתה אותו אל האחראי ומיכאל התקבל מיד לעבודה.

מאז התייצב מיכאל בעבודה בכל יום בארבע אחר הצהריים והוביל משלוחים לכל קצווי העיר. נוסף למשכורת הצנועה שקיבל מן הסופרמרקט, נתנו לו הלקוחות בבתיהם טיפים. ידיו של מיכאל היו מלאות עבודה. לאחר ראש השנה החלו הקניות עבור הסעודה המפסקת של יום הכיפורים. ואחר-כך החלו הקניות המרובות לכבוד חג הסוכות. וכך הצליח מיכאל לחסוך כסף. ובסוף חג הסוכות היה לו סכום מספיק בדיוק לקניית מכנסי ג'ינס.

באיסרו חג אחר-הצהריים, יום לפני תחילת הלימודים בבית-הספר, יצאו אימא, אבא ומיכאל מן הבית. מיכאל הרגיש כאילו הם הולכים לחגוג. הם הגיעו לרחוב רחב וסואן, שמשני עבריו היו חנויות בגדים. הם נכנסו אל החנות הראשונה.

מיכאל החל למדוד מכנסיים. זוג ראשון היה קצת צר. הוא מדד זוג שני, וזה היה קצת קצר. לזוג השלישי היה צבע כהה מדי, וזוג רביעי היה היקר מדי. וכך עברו עוד שתי חנויות, עד שבחנות הרביעית מצא מה שרצה: מכנסיים מתאימות לו בדיוק. הוא הביט על עצמו בראי וראה שם נער, נער ישראלי, עם ג'ינס אמיתי! מיכאל שילם עבור המכנסיים והמוכרת הכניסה את מכנסיו הישנים לתוך שקית פלסטיק לבנה, שעליה תמונת אופנוען לבוש בג'ינס ומעליו רשום: "מלך הג'ינס". 

כשיצאו מן החנות הציעה אימא: "אולי נשב לשתות משהו?"

אבא הסכים: "כן, התרוצצנו כל-כך הרבה, ננוח קצת".

"נשאר לי קצת כסף, אני מזמין אתכם על חשבוני" אמר מיכאל. אימא ואבא צחקו.

הם הגיעו לבית-קפה קטן והתיישבו ליד אחד השולחנות שהיו על המדרכה. אימא ואבא הזמינו אצל המלצרית שתייה קרה, ומיכאל הזמין לעצמו גלידה ענקית.

מסביב היתה המולה של יום-יום: מכוניות נסעו וצפרו, אנשים אצו לכאן ולכאן, אבל מיכאל הרגיש כמו ביום חג! ואילו לא היה מתבייש, היה מציע להוריו להרים כוסית "לחיים".

כשחזרו לדירתם הקטנה, הוציא מיכאל את מכנסיו הישנים מן השקית והניח אותם בארון. ואת שקית הפלסטיק עם התמונה של האופנוען עם הג'ינס תלה על מסמר שבקיר, מעל מיטתו.

בערב שכב מיכאל במיטה. האור הקלוש שבקע מפנס הרחוב מבעד לחלון האיר את האופנוען שעל הקיר. מיכאל התבונן בו והבטיח לעצמו: "מחר, מחר אני אשתתף במשחק הכדורסל. מחר אני אראה להם, שאני יודע לשחק כדורסל. ממחר אני אהיה מלך הסלים. ובעצם, כבר עכשיו אני מלך – מלך הג'ינס" והוא נרדם מאושר.

סוף

*נדפס ב"קו למושב", גיליון 698, ערה"ש תשע"ב.

שנה טובה לכל תושבי ניר–ישראל: מבוגרים, נוער, ילדים וטף.

מאחלת

עדינה בר–אל