הקדמה: גלגולו של סיפור לילדים

שלום ילדים,

לפני שנים רבות, כאשר בתי הדס למדה בכיתה בית, כתבתי סיפור על ילדי כיתתה בבית ספר "ניצן" שבקיבוץ ניצנים. המורה היתה נורית לב, תושבת ניר–ישראל. לאחרונה כללתי סיפור זה בספרי "הקנגורו והמעיל" (הוצאת "עופרים", 2010). והנה להפתעתי שימש הסיפור השראה לתחפושת מקורית של ילדה. הילדה היא שירה רוזנברג ממושב באר–טוביה, שלומדת בבית–ספר "מבואות". היא בחרה להתחפש לשק מלא תירוצים, שילדים ממציאים כדי לא להכין שיעורי–בית.

להלן הסיפור במלואו:

שק התירוצים של הכיתה

מאת: עדינה בר–אל

היודעים אתם מהם "תירוצים"? אם אינכם יודעים ואתם רוצים דוגמאות, בבקשה. למורה נורית יש המון דוגמאות:

"נורית, אין לי שיעור–בית, כי שכחתי את המחברת".

"נורית, לא ידעתי בכלל שהיו שיעורים".

"אני הייתי אצל סבתא, ולא היה לי זמן ללמוד".

"אני לא הסתכלתי ביומן".

זהו זה. כשלא רוצים לעשות דברים, ממציאים סיבות, כלומר – תירוצים.

יום אחד אמרה המורה נורית: "אוף, נמאס לי לשמוע את כל התירוצים שלכם. הייתי יכולה למלא בהם שק".

"זה רעיון" אמר ניר "הבה נמלא שק בתירוצים".

כל הכיתה התלהבה למשמע ההצעה. עוד באותו יום ביקשו מאימא של רן, והיא תפרה מבד חזק שק גדול, והוא הובא אל הכיתה.

נורית אמרה: "מהיום אינני רוצה לשמוע תירוצים בעל–פה. כל מי שיש לו תירוץ, יכתוב בפתק ויניח על שולחני".

למחרת בבוקר היו עשרה פתקים על השולחן. נורית לקחה פתק ראשון וקראה בקול:

"לא היה לי זמן להכין שיעורים, כי צפיתי בטלוויזיה".

היא קיפלה את הפתק ושמה אותו בשק. אחר לקחה את הפתק השני וקראה:

"אחי הקטן קרע לי את הדף".

גם פתק זה הוכנס לשק. בשלישי היה כתוב:

"אחותי היתה חולה, ואני שמרתי עליה".

וברביעי: "קראתי ספר מרתק, ולא היה לי זמן".

וכך הלאה והלאה, תירוצים ותירוצים. וכל התלמידים שומעים ונהנים.

כך עברו הימים, והשק התמלא; ואילו על השולחן נמצאו מדי יום פחות ופחות פתקים. פעם היו שם שלושה פתקים, ופעם – שניים, עד שבוקר אחד לא היה שום פתק על השולחן!

"מה קרה, ילדים," שאלה נורית "אין תירוצים היום?"

היתה שתיקה בכיתה.

"מי לא הכין שיעורים?" אף אחד לא הצביע.

"מי שכח מחברת?" אין תשובה.

"אף אחד לא איבד דף?" תמהה המורה. לא. אף אחד לא איבד דף.

ואז קם נדב ואמר: "די, התירוצים נמאסו. הם משעממים".

ונועה הוסיפה: "ובכלל, דרוש יותר זמן להמציא תירוצים, מלהכין שיעורים".

"טוב" אמרה נורית "מהיום לא נשתמש בשק".

היא קשרה את קצה השק בסרט והעמידה אותו בפינת הכיתה.

מאז באו הילדים תמיד מוכנים: כל הציוד בילקוטים, ובמחברות – שיעורי הבית כתובים. ממש כיתה נהדרת, ממש כיתה לתפארת.

והשק? הוא עמד לו בפינה וחיכה, אולי מישהו יזדקק לו פעם?

כך עברו שבועות וחודשים, וכולם לומדים ולומדים. עד שיום אחד הציץ מישהו לעבר הפינה, והנה… היא ריקה! השק נעלם. מה קרה? מי לקח את שק התירוצים? לא עזרו כל החיפושים.

אם תמצאו במקרה את השק, אנא, החזירו אותו לכיתה בית בבית ספר "ניצן". אמנם עכשיו הם לא צריכים תירוצים; אך מי יודע? אולי באביב או בקיץ?

סוף

*הערה: פורסם ב"קו למושב" תחת הכותרת: "הדים מחג פורים", גיליון 675, אפריל 2011