א.

שיר ישבה באוטו של אבא. הם נסעו לבית הספר החדש שלה. שנתיים למדה שיר בעיר, במקום בו התגוררו קודם. ועכשיו היא נוסעת להתחיל את כיתה גימל בבית ספר חדש, כי הם עברו דירה רק לפני שבוע. היא הכירה במקום החדש רק ילדה אחת שגרה בשכנותה וגדולה ממנה בשנה – אגם.

שיר מאוד התרגשה וגם קצת דאגה. אמנם היא שמחה לעבור דירה מהעיר הגדולה אל המושב. יש להם בית חדש, גינה יפה. אבל היא עדיין מאוד מתגעגעת לחברים שלה שם בעיר, ולבית הספר ולמורה, וגם לחדר הישן שלה…. ועכשיו מה יהיה? איך יהיו הילדים בכיתה החדשה? עם מי היא תדבר בהפסקה? האם תצליח לרכוש חברים חדשים? ומה הם לומדים שם בכלל, אולי יהיה לה קשה?

לאחר נסיעה קצרה, שנראתה לשיר כל-כך ארוכה, אבא עצר את האוטו, ואמר: 

הגענו, שירי. תראי איזה בית ספר יפה. אין כאלו בתי ספר בעיר, נכון?"

שיר הסתכלה מבעד לחלון. היא ראתה בתים נמוכים בני קומה אחת, וסביבם מרחב דשא ענק, עם עצים גבוהים מטילי צל.

"ככה זה בכפר "הוסיף אבא ואמר "אפילו לומדים בחיק הטבע".

שיר לא ענתה. אמנם מראהו של בית הספר מבטיח טובות. הוא שונה לגמרי מהבניין הגבוה, בן כמה קומות, בו למדה בעיר. אך, מי יודע? תמיד קשה להיות חדש במקום כלשהו…

שיר יצאה מן המכונית. המון ילדים היו שם על הדשא, מחכים לפתיחת שנת הלימודים החדשה.

ואז הגיעה אגם וקראה: "בואי, שיר. אני אראה לך איפה הכיתה שלך. אני לומדת בכיתה לידה".

"להתראות, שיר" קרא אבא מתוך האוטו, "בואי, תני לי נשיקה. בהצלחה בכיתה החדשה".

הם נפרדו ואבא נסע.

ב.

נשמע צלצול. כל התלמידים פנו אל כיתותיהם. שיר נצמדה לאגם, וזו הראתה לה איפה הכיתה.

ובכיתה – רעש והמולה. ילדים קוראים זה לזה, מתכננים היכן לשבת ועם מי. ושיר? היא התיישבה ליד השולחן ראשון, המקום היחידי שנותר ריק.

המורה נכנסה לכיתה והשיעור החל. המורה קראה שמות ובירכה את שיר התלמידה החדשה. שיר ישבה בשקט, השתדלה להתרכז בדברי המורה, אבל הבטן כאבה לה קצת. היא לא הכירה אף אחד מן הכיתה. מה תעשה בהפסקה? ואיך בכלל תחזור הביתה? היא לא יודעת עדיין איפה תחנת ההסעה.

לפתע היא שמעה ציוץ. מבעד לחלון הפתוח נכנסו זוג דרורים. הם התעופפו להם בנחת בחלל הכיתה – ואחר יצאו מן החלון. אף אחד, מלבד שיר, לא שם לב אליהם. היא בוודאי היחידה שלא רגילה לראות ציפורים מתעופפות בכיתה.

"בדיוק כמו שאבא אמר", חשבה לעצמה שיר, "לומדים בחיק הטבע…" ואז הסתבר לה שעיני כולם מופנות אליה, והמורה אומרת: "שיר החביבה, נא להקיץ מן החלום, שאלתי אותך שאלה", והכיתה כולה צחקה.

ג.

נשמע צלצול. הפסקה. כל הילדים יצאו החוצה, ורק שיר נשארה בכיתה. היא ישבה וציירה משהו. ואז הגיעה אגם ואמרה: "בואי, שיר, בואי החוצה". מזל שמישהי מכירה אותה. מה יהיה? מתי יהיו לה חברים? מה הם חושבים עליה עכשיו? שהיא חולמנית…

ד.

בשיעור הבא למדו חשבון. המורה עמדה ליד הלוח, כתבה עליו תרגילים שונים ומחקה באמצעות ספוג מלבני גדול, כתבה ומחקה. אחר כך היא הסבירה משהו, אבל שיר לא הקשיבה, כי היא שמעה משהו אחר. היא שמעה ציוץ חלש חלש… מאיפה בא הציוץ הזה?

ואז היא הבחינה שבתחתית הלוח יש חור, ומתוכו נשמע הציוץ. בפתח החור היה מונח המחק המלבני הגדול, שהמורה הניחה.

היא הצביעה והמורה אמרה לה: "כן, שיר, את רוצה לענות לשאלה שלי?"

"לא, לא…" התבלבלה מעט שיר.

"אז מה הבעיה?" שאלה המורה, ושיר שמעה כמה ילדים מצחקקים בשקט…

"ה… ה… ציפור" ענתה שיר.

"ציפור? איזו ציפור?" התפלאה המורה. ועכשיו היא שמעה שהילדים צוחקים בקול רם. אבל שיר התמלאה אומץ ואמרה בקול ברור למורה:

"הנה, כאן, מתחת ללוח. יש כאן חור, ואת הנחת את המחק המלבני בפתח החור. אני חושבת שציפור נלכדה בתוך החור הזה…"

המורה הביטה לעבר המקום עליו הורתה שיר באצבעה. היא הזיזה את המחק ממקומו, ומיד הציץ מן החור ראש של ציפור דרור קטנטנה, ואחר כך הגיחה הציפור כולה, והתעופפה לה החוצה מבעד לחלון בצפצוף עליז. בבת אחת פרצו כל התלמידים במחיאות כפיים.

"כל הכבוד, שיר" אמרה המורה "הצלת את הציפור. בואי, אנחנו ניתן לך מדליה".

שיר היתה מעט נבוכה, אבל מאוד שמחה. היא ניגשה אל שולחן המורה. זו הוציאה מן הארון מדליה ואמרה: "הנה, מדליה על מעשה טוב שעשית. ועכשיו, אנחנו נפסיק את השיעור בחשבון, ונבקש ממך לספר לנו קצת על עצמך, כדי שנכיר אותך היטב".

שיר עמדה שם בפני הכיתה עם המדליה. היא הביטה בפני התלמידים. כולם נראו לה נחמדים, מחייכים, מצפים לשמוע את דבריה.

והיא החלה לספר להם, וידעה שיהיו לה הרבה חברים. אולי יהיה קצת קשה בהתחלה, אבל היא תתרגל, אין בררה…

סוף

*נדפס לראשונה בספר "הקנגורו והמעיל", מאת עדינה בר–אל, הוצאת "עופרים", 2010